“ממי, אני רוצה ללכת לבית חולים. משהו לא מרגיש לי בסדר" אמרתי לטל קצת לפני 6 בבוקר ביום שני ה9.3.15.

"ישנתי חזק וטוב מדי. ולא הרגשתי אותם בלילה." הסברתי לו אחרי שלא הבין מה פשר ההשכמה המוקדמת.

"אני רוצה ללכת לבית חולים" חזרתי ואמרתי מתייפחת בבכי ולא מצליחה להרגע.

כידוע, תנועת עובר(ים) היא האינדיקציה העצמית הטובה ביותר למצב העוברים... ואני, שהצלחתי לישון לילה שלם, טוב וחזק, נלחצתי שמשהו לא בסדר עם הנץ וגנץ שם בתוך הבטן.

כבר שמעתי על מקרים, שלא נדע ולא רציתי להכנס לסטטיסטיקה הזאת.

ובכלל, חשבתי לעצמי, אולי עדיף שכבר אתעקש ללדת. שבוע 38+2 זה יותר ממכובד בהריון תאומים.

הנץ וגנץ כבר במשקלים תקינים לפי הערכות משקל ואני הרגשתי שיותר טוב להם כבר להיות בחוץ.

תקראו לזה תחושת בטן (תרתי משמע), תקראו לזה אינסטיקט אימהי. משהו אמר לי שזה מה שצריך לקרות.

 

נחזור רגע לחדר שלנו בבית משפחת שוסטר. 

הבנתי שלפני שיוצאים מהבית צריך להרגע ולנסות להרגיש אותם. נשכבתי על הצד והנחתי יד על הבטן. הרגשתי קצת תזוזות, אבל בהתחשב שיש שם שניים בבטן, לא רציתי לקחת סיכון. רציתי להיות בטוחה ששניהם בסדר.

ארזנו את עצמנו ואת התיק שהיה מוכן מבעוד מועד (או יותר נכון משבוע 28), אמרנו לאמא של טל שאנחנו הולכים לבית חולים ושהיא צריכה לדאוג לשי ויצאנו לדרך. דואגים, חוששים, לחוצים ומתרגשים.

בתוך תוכי ידעתי שגם אם יגידו לי שהכל תקין, אני אלד היום. ככה זה. אישה, פולנייה ומזל אריה. שמישהו ינסה לשכנע אותי אחרת.

 

כשהגענו לבית חולים מאיר, התחילה שרשרת החיול הרגילה.

בשונה מהלידה של שי, בה הגעתי עם צירים במרווחים של כמה דקות בודדות ופתיחה בהתקדמות, פה המצב היה שונה. צעדתי לי בכיף עם טל (הכל יחסי, כי היו צירונים מדי פעם) לקבלת מיון יולדות ופתחנו תיק.

חיכינו לבדיקת רופא ופרט ללחץ ורצון חזק לוודא שהכל בסדר עם שני הבנדיטים שם בפנים, הרגשתי בסדר.

נכנסנו לבדיקת רופא, עם מתלמד נוכח. (כי מה זה באמת משנה כמה רופאים יראו את העניינים שם למטה. לפחות שמישהו ילמד מזה)...

הבדיקה הייתה תקינה וגם המוניטור והאולטראסאונד הראו שהכל בסדר.

אבן ענקית ירדה לי מהלב.

 

למרות הכל, הלכנו לעשות בדיקת אולטראסאונד מקיפה במחלקה שמתעסקת רק בזה. רק כדי להיות בטוחים ורגועים. אנחנו והרופא.

בכל זאת, הריונית שמתלוננת על הרגשה של מיעוט תנועות עובר זה לא משהו שהם רוצים להתעסק איתו..

הבדיקה עברה בצורה תקינה ואנחת רווחה נוספת נרשמה אצל כולם.

 

עכשיו צריך להחליט - איך ממשיכים?

כמו שכבר ציינתי, בתוך תוכי החלטתי שהיום אני אלד. הרגשתי שזה הדבר הנכון לי ולקטנים שם בפנים. ואמא יודעת הכי טוב.

התיישבנו אצל הרופא, והתלבטנו יחד איך ממשיכים מפה.

אמרתי לו שאין לי שום התנגדות לקבל זירוז ושכל התערבות שנדרשת כדי לקדם את הלידה ולגרום לה לקרות היום היא בסדר מבחינתי.

זכרתי היטב את חוויית הלידה המדהימה של שי. לידה טובה, קלה ונעימה. האפידורל השפיע בצורה מושלמת והחוויה זכורה לי לטובה. ולכן לא חששתי.

עם זאת, ידעתי שלידת תאומים היא שונה וגם שכל לידה היא אחרת, אבל סמכתי על הגוף שלי ועל האינטואיציות שלי. סמכתי גם על הנץ וגנץ. שהתמקמו להם משבוע מוקדם יחסית במנח ראש, ואיפשרו לי ללדת אותם בלידה וגינלית.

אחרי לבטים, התחבטויות והתייעצויות (לא שלי, לי היה ברור מה אני רוצה), החלטנו להתחיל בתהליך זירוז לידה. השעה הייתה בערך 11 בבוקר.

"נתחיל בסטריפינג*, משם תעלי למחלקת הריון בסיכון ותמתיני עד שהצירים יתארכו והמרווחים בין הצירים יתקצרו. אם עד הערב זה לא יקרה, נכנס לחדר לידה ונבצע זירוז. אבל בואי נתחיל ונראה" אמר הרופא האחראי במיון יולדות.

 

אני, שכאמור הסכמתי לכל פרוטוקול שיוצע, התכוננתי נפשית להליך כואב ולא נעים. והאמת? הופתעתי לטובה. פחות מדקה של הליך שהרגיש כמו בדיקה וגינלית רגילה לגמרי. וכידוע, בהתחשב בכך שההריון הוא הריון בסיכון והייתי במעקב שבועי אצל רופא נשים במוקד, בדיקה וגינלית רגילה ממש לא הפחידה אותי.

ועכשיו מחכים.

 

עלינו למחלקת הריון בסיכון והמתנו למשהו שיקרה. צירים שיתגברו, מרווחים שייתקצרו, ירידת מים, משהו…

אבל כלום לא קרה.

ניסיתי לשבת על כדור פיזיו ולנוע עליו, לעמוד, לטייל, לשכב.. שום שינוי.

לפני שעלינו למחלקת הריון בסיכון, הרופא במיון אמר שנחכה שלוש ארבע שעות ואם שום דבר לא יקרה, נמשיך הלאה בפרוטוקול.

הזמן עובר, צירים סדירים ו/או לידה לא נראו באופק, ואני מתחילה לאבד סבלנות.

מבינה שלבד זה כבר לא יקרה, אבל מקבלת ומוכנה לזה. זה מה שרציתי.

ניגשת לאחיות במחלקת הריון בסיכון לברר מה הסטטוס שלי. "למה אנחנו מחכים?" אני שואלת.

ומתברר לי שמחכים שחדר לידה יתפנה. אבל בגלל שזו לידת תאומים, שהיא קצת יותר מסובכת, האחיות במחלקה רוצות אותי ליד הקבלה.

אז חיכינו לחדר וי איי פי.

רק שזה לקח קצת זמן.

 

סביב השעה עשר בערב הגיע הרגע המיוחל.

חדר הלידה לו חיכינו התפנה.

הבנו שזהו, זה קורה.

אני חושבת שרק ברגע הזה טל הבין באמת שהיום אנחנו יולדים. 

שמזוג עם ילדה, אנחנו עומדים להפוך למשפחה גדולה ומאושרת (ולאוטו מלא)....

 

 

*פעולה הנעשית במהלך בדיקה וגינאלית ע"י גניקולוג, בניסיון לזרז את הלידה. הרופא מפריד באמצעות אצבעותיו, בין קרומי מי השפיר מדופן הרחם, מה שגורם לשחרור הורמונים (פרוסטגלנדינים) הגורמים להתכווצויות הרחם ולתחילת הלידה.